פתחנו באחד מסיפורי יענק'ל שגב, על המאמצים להכין לביבות, אי אז, במאה הקודמת:

לפני הרבה מאוד שנים, בשנות העשרים של המאה העשרים, היה באיילת לול קטן, ליד האורווה, (ליד מחסן הנוי של היום). 

לול שסיפק לחברים ביצים ובשר. החליטו לבנות בתי אימון חדשים לאפרוחים, לול יותר "מודרני". 

בשנים ההן בנייה נמשכה תקופה ארוכה.
למה? כי לא היה כסף. תמיד חסר משהו, פעם לוח עץ, וכשהיה לוח, חסרו מסמרים, פעם אחרת חסר מלט, בקיצור בנייה נמשכה שנים רבות.
והינה הגיעו שנות השלושים, בניית בתי האימון הסתיימה, חג החנוכה מתקרב, ההתרגשות רבה.
מי היה אז בצוות הלול?

זהבה ענבי, שושנה שגב, ליזקה ליפץ וגניה זקימוביץ (זכאי, שעברה להגושרים) כולן צעירות ויפות.

לגניה היו רעיונות.. היא החליטה לעשות מסיבה לעובדי הבניה, שהיו כולם חברי משק (אז בנו בנייה עצמית). חנוכת בתי האימון. 

והכיבוד? לביבות חנוכה !
מצרכים לא היו. מה עושים?
תפוחי אדמה- השיגה מגן הירק. ביצים ? הטילו התרנגולות !
המטבח תרם קצת קמח ומלח, זה לא היה פשוט. פרימוס כבר השיגו, ומחבת "מצאו".... מה חסר ? שמן- שמן- שמן... אין שמן בכל המשק.
ברוב יאושה פנתה גניה לחבר כל יכול. היה אצלנו חבר כזה- בנאי, זגג, צבע, מרכז משק... והעיקר היה מחסנאי!
ניגשה גניה אליו ואמרה: שמע, אתה מוכרח לעזור, אתה תגאל אותנו.
אמר הבחור: מה את צריכה חברה יקרה? שמן !!! קיבלתי והשגתי כל מה שנחוץ, רק דבר אחד חסר- ויהיו לביבות לחנוכת הלולים בחנוכה.
"מה הבעיה? שמן? יהיה שמן! יש לי במחסן פח שמן, שאני שומר אותו לדברים מיוחדים שכאלה".
התאוששו גניה וחברותיה-והתחילו להכין את העיסה.
קילפו וריסקו, ערבבו ובחשו, טעמו ושיפרו- הזמינו את הקרואים! 

הדליקו את הפרימוס, שלחו שליח להביא את השמן, ומחכים כרגיל שיתחיל לבעבע... 

מניחים לתוכו בדחילו ורחימו את עיסת הלביבות הריחנית.
אמרנו ריח? הריח... מה זה הריח הזה?
הסתבר שהשמן היה שמן רובים !!! (מתחת למחסן היה סליק סודי ביותר!)
הריח עלה והתפשט, הקרואים ברחו כל עוד נפשם, לעבודה, מהר, מהר, מהר.

סוף דבר, המראיינת (אראלה) שואלת את יענק'ל- איך הוא יכול היה לעשות דבר כזה?

 יענק'ל- "הוא לא התכוון, הוא חשב באמת ששמן הוא טוב לכל דבר".

הסיפור הזה התפרסם בחנוכה תשס''ג. 

ברל'ה פקפק באמיתותו, אך סיכמנו, ברוח מורשתו של יענק'ל, כי לא ניתן לעובדות לקלקל סיפור טוב.

בהמשך - קראנו קטעים מתוך:

..."לא כן בכפר, יצניעו שם לכת/ עשרות בשנים מושכים הם בתלם,
כבר חמק אביבם, בא סתיו עם שלכת/ ונושאים עוד בעול בענווה ובאלם.
יש אחד בכפרנו, מבני חולדה המשק/ מחורשי שם בניר ונוטעי יער הזית
עודנו אוחז בחרמש כבנשק/ משמיד עשב שוטה, כל שמיר בר ושית.
מכה בחרמש ועצמו מכה שורש/ אוחז הוא בכלי- ונחבא אל כליו,
כזית ביער, כאקליפטוס בחורש/ אך דרכו- הקיבוץ- כמובן מאליו.
(ליפא גל).
ועוד איש בכפרנו, מעלית שנת תרס''ט הוא/ הלא הוא אפריים משבט אפריים
והוא על המים, בחשמל-הוסת הוא / בזעיר אנפין של מפעל נהריים...
...מיגור בא אלינו וכוחו במתנים./ צעירים בקיבוץ, למדו מנו לקח!
ביום חול, או, שבת, אם צריך תת כתפיים/ מוכן ומזומן !- לא יעמוד על המקח...
(אפריים אפריימוביץ)
...אך בטרם נגמור, נסיים פזמוננו / חייבים להזכיר עוד אחד מבונינו...
...הוא הולם בקורנס, מפרזל בהמה,/ נוגד בברזל, מבעיר אש בחומה,
בטרם יהיה אז במשק חשמל / ובטרם ידעו לרתך בלי עמל.
הוא עמד כרב מג, ידו אל הסדן,/ אש מפוח הזהיבה זקנו הלבן,
כך שנים על שנים במסירות, בכל לב / טרח ויגע הסבא רב לייב.....
...לכם מה אגידה? הן זקנתי וסבתי,/ את חיי הקיבוץ מכל חיים אהבתי
תכניתם כה פשוטה, רעיונם כה ברור / גאון ממציאם, כממציא הגפרור.
יש שוויון ואחווה, יש דואג לרפה / אף ישיש שכמוני גורלו בו יפה.
יש כאן לחם לשובע ושבעת המינים, / כעל שמרים יגדלו כאן נכדים ונינים.
(הסבא ר' לייב ,סבא של ישרוליק שפר/ סבא רבא של יזהר).

כמו כן, צפינו במצגת מרגשת שנערכה ע''י אמנון סביב פס הקול והתמונות של מסיבת הפרידה מהעובדים השכירים מחצור הגלילית, שליוו אותנו שנים רבות. 

מסיבה שהתקיימה בערב נר ראשון של חנוכה בשנת תשמ''ו (12/1985). 

את המסיבה הזו הנחתה בתבונה וברגש גליה לנדסמן ז''ל, ויש בה הופעה נאה של עשרות מהעובדים הוותיקים שעבדו בקיבוצנו.
(תוך כדי צפייה במצגת עלה על דעתי שצריך למצוא מקום מכובד להעלות את פועלם של אותם עובדים, שיש להם חלק לא מבוטל בבניינו של קיבוצנו).

המפגש לווה, איך לא, באכילת לביבות חמות וזהובות, שהוכנו במסירות ע''י צוות הקשישים, המלווה בנאמנות פעילות זו.