כמה חבל שלא שמרתי על קשר כל השנים...
עץ זקן שכזה וחביב. כולך חמלה ואהבה.
מעולם לא שמעתי ממך, למרות שנראתה כבר ממש עייף:
"תלכו מכאן ילדים, אתם מפריעים.. כמה רעש אתם עושים!"
כשבאנו, אז באנו. לא שאלת. הרגשתי נוח שלא דאגת.
עליך הקשישים לא רמזו, או קנטרו עם הרוח, שאנו הולכים וחוזרים מתי שבא לנו.
נשארת במקומך. עליז ושמח לקראתנו בצלך הקריר, עם עלווה מסוככת,
שקוע ברוגע, מבורך בציוצי ציפורים,
ולי היה הכי כיף שבעולם לדעת, שאתה נמצא כל אימת שאחפוץ,
חף מתלונות, נימוסים, אשמות....
ומותרות מיותרות כל-כך של בני האנוש.
כשהרחקתי ונסעתי, ראיתי בדרכים עצים דומים לך,
אבל ידעתי שהם לא כמוך! שאין כמותך!
שאתה ראשון, אחד, מיוחד ..
היחיד שסמכנו, כי יגן עלינו בדממת הליל המיילל של "יום חלוץ בודד".
לא שערתי בנפשי שהזמן, זמני גם בך.
שיעבור גבול גם בגילך. שאש תפגע באצילות קומתך.
הרי שיבתך שפעה יתרונות עמידים – סבאית, שלווה, מנוסה וחכמה.
כולה חיבוק נותן-מקבל מה שיש.
נקיה מכל התחשבנות.
משקיף מלמעלה בצמרת ישישה, השתעשעת בראשינו הקטנים,
במשחקי אור וצל ללא שמץ התנשאות.
אל תוך שער פתוח לרווחה של דומיית אריכות חיים, הצלחת להכיל כל דבר, כל אחד.
לבטח גם ידעת מה חבוי בסוד הקיץ הלוהט בתמוז,
וכי אפשר רק להתפלל שיהיה בסדר כשמסביב קוצים יבשים, אך לא להבטיח.
ימים ואירועים מלמדים, את מה שבטח ידעת מזמן -
עדיף פשוט לקוות ולהרפות מהטומן בחובה של הציפייה,
בה יכול להיות, כי דווקא אתה לא תחכה יותר?
שבכל זאת גם אחרי מאות שנים במקום אחד, עטוף רושם קבוע,
גם לך תגיע העת ללכת?
ושורשיך העמוקים? אולי רק הם ניצלו? מנסה ההרגל להמיר תקווה בתשובה.
כנראה שלא אדע?!
אבל בין אם הם ניצלו באש, או ניצלו מהאש,
אני מרגישה אותם בתוך אדמת המחשבות הגלילית, נטועים חזק.
ילדים לא שוכחים את מי שאוהב אותם באמת ובתמים.
כן. עץ זלמן יקר, "עץ נדיב", "עץ השדה", "ניגון של הלב".
בתפארתך תישאר אצלי.
לא תמוש ולא תיכמש.
לא תישרף ולא תתכלה.
כי מורשת ענקית כמו שלך, יודעת לגבור על כל אש.