על בניית האסם
האסם של איילת, שכיום הוא ענק מובטל, נבנה בחורף של 1952-53.
למובטלותו של האסם אין כל קשר לתמורות חקלאיות או חברתיות באיילת-השחר. כמו כן, אין היא מעידה על פגם כל שהוא באופיו של המבנה הענקי הזה. הוא בחור טוב, קשישא שלנו. והוא דומע מעט כשהוא שומע את מערכת הכריזה של איציק מכריזה, בראש תהלוכת הביכורים, כי "מלאו אסמינו בר". ובטנו ריקה ומשמימה.
אז מה זה? איך זה? הרי חיטה עדיין מגדלים באיילת, ויבוליה מרהיבים; דגים עדיין מגדלים; קצת.
כלומר, המדגה והפלחה, שהיו משתמשיו של האסם, עודם פעילים. אלא שכאן יש לנו עניין עם אלא ש: אלא שהחיטה מובלת מהשדה, ישירות לאסמי ענק בחיפה, במשאיות, ללא המתנה באסם; אלא שמזונם של הדגים מובא להם, אף הוא ללא שהייה באסם, ישירות ממכוני תערובת מודרניים. והאסם מובטל ועצוב, כאמור.
עם זאת, המפלצת המשועממת עדיין מרהיבה בעוצמתה הגבוהה: אנדרטה לימים עברו; אנדרטה שממבט יונה היושבת על האנטנה שבמרומיה, נראית כדמויית הסיפרה שמונה. אנדרטה המספרת את גבורת הבטון ממנו היא עשויה, ומכריזה את תושיית בנאיה.
בניית האסם, שהציור שכאן מתאר אותה, הייתה מבצע מרהיב. היא נוהלה בידי צוות מומחים שעבר בין הקיבוצים וניהל פרוייקטים דומים. קיבוצים של "האיחוד", כמובן. לקיבוצי הקיבוץ המאוחד היו אסמים משלהם וכך גם לקיבוצי הקיבוץ הארצי.
"פועלי-הבניין" שעבדו בבניית האסם היו כולם חברי קיבוץ. לרובם המכריע לא הייתה סיבה לתבוע את הסרת המרכאות הכפולות מעל תוארם שכאן. הם לא היו בנאים, אלא ממלאי הוראות של צוות הבנאים-המומחים.
הבנייה נמשכה שלושה-ארבעה ימים, כשהעבודה רצה ללא הרף, גם בלילות, לאורה של תאורה חשמלית כלשהי.
הפסקה אחת נגרמה בשל גשם של ממש. מחשש שהבטון לא יתקשה כהלכה, הושבתה העבודה למשך - כך נדמה לי - יממה כמעט. סדק רוחבי נותר בין שני שלבי יציקת הבטון,זה של לפני השבתת העבודה וזה שאחריה. מבעד לסדק הזה חדרה רטיבות והבאישה כמויות כאלה ואחרות של גרעינים, משך עשרות שנות פעילות האסם.
נוהל עבודת הבנייה היה כזה:
האסם צמח בעצם מתוך התבנית דמויית הסיפרה 8. דפנותיה הכפולות של התבנית, העשויה עץ, מולאו בטון. אז, בהינתן האות (נדמה לי שהיתה זו שריקת משרוקית) היו כל העובדים מסובבים "מנואלות",ידיות. מנהל העבודה היה מכריז בצעקה רמה ומודיע על מספר הסיבובים שיש לסובב את ה"מנואלות", ופקודותיו היו מועברות גם על ידי מפקחי משנה מבין החברים (אני מניח שהיו אלה בנאים מנוסים, כדוגמת שלומי ענתבי, יהודה חורין ואחרים).
"המנואלות", בהתברגן כלפי מטה, היו נשענות על ריבועי פלדה הנסמכים על הבטון המתגבש, ודוחפות את כל התבנית הענקית, כמה סנטימטר כלפי מעלה. אז היו ממלאים את התבנית מחדש. וחוזר חלילה.
בהערכה גסה, אני מניח שאם נמשכה היציקה שלושה ימים, הרי קצב ההתרוממות היה כ-25 ס"מ בשעה.
המחזה הזה, של מפלצת הבטון היולדת את עצמה, היה מרהיב. אנחנו, הילדים, הסתובבנו והבטנו בו, נפעמים ונרגשים.
את חוויותי מהמראה המלהיב הזה העליתי אז על הנייר בציור.
לפני כשנה, כשגליתי אותו בין ניירות הארכיב הפרטי שלי, התפעלתי מגודש הפרטים שבו, ונזכרתי בתחושה שפיעמה בי - ילד בן עשר וחצי - עת ציירתי אותו: אני מצייר ומייצר מסמך היסטורי.
עתה, חמישים ותשע שנים מאוחר יותר, אני תמה: האם יש צילום כלשהו של הפרוייקט המרתק הזה, או שמא הציור שלי הוא התיעוד הגראפי היחיד לו?
בציור הזה ניכרים לא מעט פרטים שיש בהם כדי להאיר ולאייר את הכתוב כאן: רואים את מה שנקרא אז "מכונת בטון", שכך קראו אז למערבל הבטון הקטן (אז לא שמעו עדיין על בטון מובא לאתר). לצעירים שבינינו כדאי לספר שאת מרכיבי הבטון - חצץ, חול הקרוי "זיף-זיף", מלט, מים - היו מעמיסים ידנית אל פיה של מכונת הבטון: שופכים לפי המערבל דליים ובהם החצץ, הזיף-זיף, המים והמלט. את הדליים היו ממלאים לפני כן בטוריות (שהן מעדרי ענק). הטוריות היו גורפות אל הדליים חצץ וזיף זיף מערימות ששופכו בסמוך למכונת הבטון, ומלט שהיה מגיע בשקים עשויים נייר עבה. גם ערימות אלה נראות בציור. כך בנו את ארצנו, כן.
כמו כן רואים בתמונה את מיתקן הנפת הבטון אל מרומי המבנה. המיתקן היה עשוי עץ, ומיכל בטון לא גדול היה עושה עליו את דרכו מעלה. מיכל הבטון לא נמשך ידנית, אלא היה מחובר לכבל הנגלל על גבי תוף שמנוע מסובבו.
שאלה: מה תכליתם של מגדלי העץ שציירתי אותם בשתי פינות המגדל המתרומם? תשובה: לא יודע. כלומר, לא זוכר. אבל זה מעניין, לא? מי שיודע, שיסביר לי ולקורא.
המתבונן חד-העין יזהה על נקלה את התבנית הענקית, אשר יושבת בראש המפלצת, ככתר ענק. על התבנית המתרוממת נראים ארבעה עובדים, כשידיהם אוחזות ב"מנואלות". למעשה עבדו שם יותר מעשרה חברים, גאים מאוד באחראיות שהוטלה עליהם, ונפעמים כל פעם מחדש כאשר התבנית הגדולה היתה עולה וקירות האסם היו יוצאים וצומחים מתוכה.
הציור מספר גם כי אל התבנית היה מחובר פיגום תלוי, ועליו עמדו טייחים (אני מנחש שיהודה פלבס-חורין ויהודה איילתי נמנו עליהם, וודאי גם אחרים שאיני מודע לכישוריהם הבנאיים). כלומר, הטִיח הונח על הבטון מייד לאחר שהתבנית עלתה והבטון נתגלה: חיתול של טיח על עורו המחוספס והרגיש של התינוק הנולד הזה, אסמנו הממתין לבר שימַלאנו.
גובהו של האסם היה, ועודו, 17 מטר. זאת, ללא חדרון מעלית הגרעינים המתנוסס על גג המפלצת המובטלת הזאת.
אני שומע כאת את הקוראים זועקים זעקה מרה: אבל איך נדע כמה תאים יש באסם?
הנה התשובה: בואו ותשאלו אותי. שאלתם? אני עונה: תשעה. ידוֹע אדע זאת, היטב, יען כי נקֹה ניקיתי את התאים, בשנות הששים והשבעים למאה שעברה ולא תחזור.
עבודה פויה! וגם מסוכנת. אפשר להחנק ולמות, פשוט, כשעושים אותה ללא ליווי. וכך נהגתי. אידיוט הייתי. וגם זקנתי, בכל זאת.
קורא שישאל את עצמו מיהו שכתב את מספרי התאים על קירות האסם החיצוניים, בספרות אדומות בנות עשרים וחמישה סנטימטרים, - ייענה מייד: זה אני.
פרעה כיאופס בנה לו פירמידה אחת. אני הנצחתי את עצמי באסם אחד: ספרוֹת אדומות על קירותיו, מחד; וציור המתאר את בנייתו, מאידך.
למובטלותו של האסם אין כל קשר לתמורות חקלאיות או חברתיות באיילת-השחר. כמו כן, אין היא מעידה על פגם כל שהוא באופיו של המבנה הענקי הזה. הוא בחור טוב, קשישא שלנו. והוא דומע מעט כשהוא שומע את מערכת הכריזה של איציק מכריזה, בראש תהלוכת הביכורים, כי "מלאו אסמינו בר". ובטנו ריקה ומשמימה.
אז מה זה? איך זה? הרי חיטה עדיין מגדלים באיילת, ויבוליה מרהיבים; דגים עדיין מגדלים; קצת.
כלומר, המדגה והפלחה, שהיו משתמשיו של האסם, עודם פעילים. אלא שכאן יש לנו עניין עם אלא ש: אלא שהחיטה מובלת מהשדה, ישירות לאסמי ענק בחיפה, במשאיות, ללא המתנה באסם; אלא שמזונם של הדגים מובא להם, אף הוא ללא שהייה באסם, ישירות ממכוני תערובת מודרניים. והאסם מובטל ועצוב, כאמור.
עם זאת, המפלצת המשועממת עדיין מרהיבה בעוצמתה הגבוהה: אנדרטה לימים עברו; אנדרטה שממבט יונה היושבת על האנטנה שבמרומיה, נראית כדמויית הסיפרה שמונה. אנדרטה המספרת את גבורת הבטון ממנו היא עשויה, ומכריזה את תושיית בנאיה.
בניית האסם, שהציור שכאן מתאר אותה, הייתה מבצע מרהיב. היא נוהלה בידי צוות מומחים שעבר בין הקיבוצים וניהל פרוייקטים דומים. קיבוצים של "האיחוד", כמובן. לקיבוצי הקיבוץ המאוחד היו אסמים משלהם וכך גם לקיבוצי הקיבוץ הארצי.
"פועלי-הבניין" שעבדו בבניית האסם היו כולם חברי קיבוץ. לרובם המכריע לא הייתה סיבה לתבוע את הסרת המרכאות הכפולות מעל תוארם שכאן. הם לא היו בנאים, אלא ממלאי הוראות של צוות הבנאים-המומחים.
הבנייה נמשכה שלושה-ארבעה ימים, כשהעבודה רצה ללא הרף, גם בלילות, לאורה של תאורה חשמלית כלשהי.
הפסקה אחת נגרמה בשל גשם של ממש. מחשש שהבטון לא יתקשה כהלכה, הושבתה העבודה למשך - כך נדמה לי - יממה כמעט. סדק רוחבי נותר בין שני שלבי יציקת הבטון,זה של לפני השבתת העבודה וזה שאחריה. מבעד לסדק הזה חדרה רטיבות והבאישה כמויות כאלה ואחרות של גרעינים, משך עשרות שנות פעילות האסם.
נוהל עבודת הבנייה היה כזה:
האסם צמח בעצם מתוך התבנית דמויית הסיפרה 8. דפנותיה הכפולות של התבנית, העשויה עץ, מולאו בטון. אז, בהינתן האות (נדמה לי שהיתה זו שריקת משרוקית) היו כל העובדים מסובבים "מנואלות",ידיות. מנהל העבודה היה מכריז בצעקה רמה ומודיע על מספר הסיבובים שיש לסובב את ה"מנואלות", ופקודותיו היו מועברות גם על ידי מפקחי משנה מבין החברים (אני מניח שהיו אלה בנאים מנוסים, כדוגמת שלומי ענתבי, יהודה חורין ואחרים).
"המנואלות", בהתברגן כלפי מטה, היו נשענות על ריבועי פלדה הנסמכים על הבטון המתגבש, ודוחפות את כל התבנית הענקית, כמה סנטימטר כלפי מעלה. אז היו ממלאים את התבנית מחדש. וחוזר חלילה.
בהערכה גסה, אני מניח שאם נמשכה היציקה שלושה ימים, הרי קצב ההתרוממות היה כ-25 ס"מ בשעה.
המחזה הזה, של מפלצת הבטון היולדת את עצמה, היה מרהיב. אנחנו, הילדים, הסתובבנו והבטנו בו, נפעמים ונרגשים.
את חוויותי מהמראה המלהיב הזה העליתי אז על הנייר בציור.
לפני כשנה, כשגליתי אותו בין ניירות הארכיב הפרטי שלי, התפעלתי מגודש הפרטים שבו, ונזכרתי בתחושה שפיעמה בי - ילד בן עשר וחצי - עת ציירתי אותו: אני מצייר ומייצר מסמך היסטורי.
עתה, חמישים ותשע שנים מאוחר יותר, אני תמה: האם יש צילום כלשהו של הפרוייקט המרתק הזה, או שמא הציור שלי הוא התיעוד הגראפי היחיד לו?
בציור הזה ניכרים לא מעט פרטים שיש בהם כדי להאיר ולאייר את הכתוב כאן: רואים את מה שנקרא אז "מכונת בטון", שכך קראו אז למערבל הבטון הקטן (אז לא שמעו עדיין על בטון מובא לאתר). לצעירים שבינינו כדאי לספר שאת מרכיבי הבטון - חצץ, חול הקרוי "זיף-זיף", מלט, מים - היו מעמיסים ידנית אל פיה של מכונת הבטון: שופכים לפי המערבל דליים ובהם החצץ, הזיף-זיף, המים והמלט. את הדליים היו ממלאים לפני כן בטוריות (שהן מעדרי ענק). הטוריות היו גורפות אל הדליים חצץ וזיף זיף מערימות ששופכו בסמוך למכונת הבטון, ומלט שהיה מגיע בשקים עשויים נייר עבה. גם ערימות אלה נראות בציור. כך בנו את ארצנו, כן.
כמו כן רואים בתמונה את מיתקן הנפת הבטון אל מרומי המבנה. המיתקן היה עשוי עץ, ומיכל בטון לא גדול היה עושה עליו את דרכו מעלה. מיכל הבטון לא נמשך ידנית, אלא היה מחובר לכבל הנגלל על גבי תוף שמנוע מסובבו.
שאלה: מה תכליתם של מגדלי העץ שציירתי אותם בשתי פינות המגדל המתרומם? תשובה: לא יודע. כלומר, לא זוכר. אבל זה מעניין, לא? מי שיודע, שיסביר לי ולקורא.
המתבונן חד-העין יזהה על נקלה את התבנית הענקית, אשר יושבת בראש המפלצת, ככתר ענק. על התבנית המתרוממת נראים ארבעה עובדים, כשידיהם אוחזות ב"מנואלות". למעשה עבדו שם יותר מעשרה חברים, גאים מאוד באחראיות שהוטלה עליהם, ונפעמים כל פעם מחדש כאשר התבנית הגדולה היתה עולה וקירות האסם היו יוצאים וצומחים מתוכה.
הציור מספר גם כי אל התבנית היה מחובר פיגום תלוי, ועליו עמדו טייחים (אני מנחש שיהודה פלבס-חורין ויהודה איילתי נמנו עליהם, וודאי גם אחרים שאיני מודע לכישוריהם הבנאיים). כלומר, הטִיח הונח על הבטון מייד לאחר שהתבנית עלתה והבטון נתגלה: חיתול של טיח על עורו המחוספס והרגיש של התינוק הנולד הזה, אסמנו הממתין לבר שימַלאנו.
גובהו של האסם היה, ועודו, 17 מטר. זאת, ללא חדרון מעלית הגרעינים המתנוסס על גג המפלצת המובטלת הזאת.
אני שומע כאת את הקוראים זועקים זעקה מרה: אבל איך נדע כמה תאים יש באסם?
הנה התשובה: בואו ותשאלו אותי. שאלתם? אני עונה: תשעה. ידוֹע אדע זאת, היטב, יען כי נקֹה ניקיתי את התאים, בשנות הששים והשבעים למאה שעברה ולא תחזור.
עבודה פויה! וגם מסוכנת. אפשר להחנק ולמות, פשוט, כשעושים אותה ללא ליווי. וכך נהגתי. אידיוט הייתי. וגם זקנתי, בכל זאת.
קורא שישאל את עצמו מיהו שכתב את מספרי התאים על קירות האסם החיצוניים, בספרות אדומות בנות עשרים וחמישה סנטימטרים, - ייענה מייד: זה אני.
פרעה כיאופס בנה לו פירמידה אחת. אני הנצחתי את עצמי באסם אחד: ספרוֹת אדומות על קירותיו, מחד; וציור המתאר את בנייתו, מאידך.