תכף סוגרים שלושה שבועות של שגרת טילים בליסטיים מאיראן, מתפצלים וממוקדים,
עם נגיעות כטב"מים וטילים וינטג' מחיזבאללה. אה, והחות'ים, הם בפנים? הם בחוץ? וואלה, הפסקנו לעקוב.
בקושי הרמנו את הראש מהמלחמה הקודמת, ושוב. בום.
ובצפון עוד לא התחילו אפילו. זה הדיבור פה.
כל יום מנתבים הנה עוד אגודה.
דיכאון המחץ.

אבל בתוך הבאסה – באיילת כמו באיילת. מרימים. ושוב מרימים,
בשלל אירועים בליסטיים מתפצלים וממוקדים, 30 שניות ממרחב מוגן ועד 50 איש.
שבוע לתחילת המערכה, צמצמו קצת את המגבלות, כלומר הרחיבו את האפשרויות,
אז הספקנו לתפוס את הקצה של פורים –
הגענו מחופשים לקנות חלות מהמאפייה של סאלים,
ללגום בירה צוננת,
לאכול חומוס של יובל,
ולקנח בעוגות שמרים.

עוד שבוע של מלחמה עבר על כוחותינו, והבינונית ארגנו לנו נקניקייה בלחמנייה וצ'יפס איילתי –
שם בדשא הקטן, בין שלושה מקלטים, נפגשנו קצת, היינו יחד, קשקשנו, נשנשנו, כמו שאנחנו אוהבים.
וביום שישי בצוהריים, הבוגרת והטרקטורונה – סטארט אפ מקומי שנולד בימי איסור התקהלות בקורונה – חילקו לנו גלידה צוננת עם סוכריות צבעוניות.

כמה היינו נותנים עכשיו כדי לחזור לרגע לימים תמימים של בוגרת ואפילו של קורונה.

וגם הגיל הרך ביוזמה מקומית, התחיל די מהר לפתוח להפוגות קצרות בנות ארבע שעות צמודות מקלט.
והנה, הגיע גם פסח, סדר קיבוצי לא היה לנו כמובן, אבל התרבותניקים לא ויתרו על משחק 'חפש את עשר המכות', כרטיסיות צבעוניות של עשר המכות הוחבאו אך ורק בסביבת מיגוניות ומקלטים, כי ביטחון לפני הכול, ומשפחות עם ילדים חיפשו במרץ ואף מצאו. 
סך הכול כיף פה בין האזעקות. אמיתי. בלי טיפה של ציניות. 
לא בגלל מה שקורה כאן. למרות מה שקורה.
ולמי שלא מאמין, דאגנו כהרגלנו לספק הוכחות מצולמות.

יאללה, הבנו, מיצינו, מתי יהיה אפשר כבר לקבל כאן קצת שקט?