קבלת שבת מיוחדת עם הפליטים מאוקראינה

שוב נסב השנה בחדר האוכל לסדר קיבוצי כהלכתו. שנתיים היינו משועבדים לקורונה והשנה נחזור לחוש בני חורין. נשמח גם כשקצת נזייף, גם כשמי שאמור לקרוא, יתעכב, או יתבלבל. נשמח על הצפיפות וההמון, נשמח על היחד. בתוך השמחה הזאת נקיים את המצווה לספר ביציאת מצרים, ממש כפי שאומרת זאת ההגדה: "בְּכָל דּור וָדור חַיָב אָדָם לִרְאות אֶת עַצְמו כְּאִלוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרים". הפילוסוף אליעזר שביד, שהלך לעולמו לאחרונה, אמר: "כל משתתף בסדר חייב לראות את עצמו כיוצא ממצרים בהווה שלו. הוא איננו משחק את המאורע אלא מפרש על פי המאורע שהיה את המאורעות של זמנו". ואנחנו, שנולדנו בצד הנכון של ההיסטוריה היהודית, חשנו, עם כל העולם את משא הבידוד של הקורונה, אבל טעמו של שיעבוד לא טעמנו. לא חווינו יציאה בהולה מהבית, עם צרורות אחדים שהספקנו לצרור, לא חווינו את הפרידה הכפויה מהמוכר והשגור, לא נזרקנו אל הלא נודע מבלי שיהיה לנו מושג מה נאכל ובמה נאכיל את יקירינו שתלויים בנו. החוויות האלה נחסכו מאיתנו.

השבוע היו לי כמה הזדמנויות לפגוש את הנמלטים מהתופת באוקראינה. לא דיברנו, בכל זאת יש מחסום שפה. אני אמרתי "ברוכים הבאים" והם אמרו "תודה רבה". לא דברנו אבל אני, בראש, השלמתי את מה שלא יכולתי לשמוע. השלמתי בראש את חווית התלישות, את החשש ממה שצפוי, את הזיכרונות מהימים האחרונים, המבהילים כל כך, בעיר המופגזת. השלמתי בראש את הפרידה מהבית, מהחברים, מהמוכר, שעזבו מבלי להיפרד ומבלי לדעת מתי יוכלו לשוב ולראות.

כן, אלה שפגשתי הם ברי המזל, אלה שפחות או יותר הגיעו לחוף מבטחים. ועדין, זה מרגיש בלתי נסבל, זה מרגיש כל כך לא צודק וחסר פשר.

כואב ועצוב ששוב ושוב ההיסטוריה חוזרת, כך שבכל דור אדם יכול לפרש את יציאת מצרים במושגים של ההווה שלו, גם אנחנו. שוב ושוב אנשים חווים את חווית הפליטות האיומה הזאת על הטראומה והייסורים המתלווים אליה.

הלוואי שימצאו מקום בטוח להניח את הראש. הלוואי שיתגברו על הטראומה. הלוואי שישובו לבתיהם, גם אם כדי להיפרד, כי ייבחרו לשוב הנה, להטיל פה עוגן.

קבלת שבת מיוחדת, צפו בסרטון