title
title
title
title
title
title
פרשת "כי תשא": הזדמנות שנייה
פרשת "כי תישא" מספרת על הזדמנות שנייה.
היא מתחילה בהוראות אחרונות לבנית המשכן, בהכתרתו של בצלאל, המעצב של המשכן, והנה משה יורד מההר והלוחות הראשונים בידו, אבל אוי, הוא רואה את ההמון רוקד סביב עגל הזהב והוא מנתץ בזעם את הלוחות. ואחרי שהוא מחסל את הגרעין הקשה של המפזזים סביב העגל, משה מבקש רחמים על יתרת העם ועולה שוב. הפעם יש מפגש אינטימי בינו לבין אלוהים, הם אומנם לא נפגשים פנים אל פנים אבל משה זוכה לליטוף אלוהי בנקרת הצור ומוריד מהר סיני את הלוחות השניים. לכאורה זהו תחליף למקור אבל לפעמים נדמה שיש עדיפות לעותק, שבפעם השנייה יש סיכוי לתיקון.
המדרש מתאר את משה מתחרט על שבירת הלוחות הראשונים, חושש שאין לכך כפרה. אלוהים מבטיח לו שדווקא הלוחות השניים הם הדבר האמתי: "אמר משה: הרי היה לישראל מי שיבקש עליהם. אני מי יבקש עלי? התחיל מצטער על שבור הלוחות ואמר לו הקב"ה אל תצטער בלוחות הראשונות שלא היו אלא עשרת הדברות לבד ובלוחות השניים אני נותן לך שיהא בהם הלכות מדרש ואגדות." (שמות רבה, בפרשה מ"ו)
הלוחות השניים שווים הרבה יותר, אומר אלוהים למשה במדרש. לא רק עשרת הדברות חרוטות בהם, כל התורה כתובה עליהם, גם התורה שבע"פ.
אולי בכלל כל זה צריך היה לקרות כדי שאלוהים יבין שלא מספיק לתת עשרת דברות, שיערוך מקצה שיפורים וימסור בידיו של משה גרסה מתוקנת, מפורטת, גרסה שנוגעת בכל היבט של החיים.
אלוהים מלמד אותנו פרק בצניעות: אפשר ורצוי לתקן. כל עכבה לטובה.
אם נגזר שישברו, סימן שאפשר לשפר. איזה שיעור מופלא.

אז איך מכילים את השיעור הזה על החיים?
איך לא מחמיצים את ההזדמנויות שניתנות לנו לעשות "ריסטרט". את האפשרות לבחון מה עובד לנו ועל מה אפשר לוותר. את היכולת לחלץ גם מהמשבר תובנות וסיכויים. כן, אני מדברת על משבר הקורונה שהושיב אותנו חודשים ושבועות בבית. הלוואי שלא נמהר להחזיר הרגלים רעים.
בשבוע האחרון, בעקבות פרסומו של ספר על משפחתו המפורסמת של סופר אהוב, אני חושבת גם על זה: איך לא מחמיצים הזדמנות להתפייס. לא, לא תמיד פיוס אפשרי, אני מקבלת שהפגיעה לפעמים קשה מנשוא. אבל אם אפשר, צריך להשתדל. הפרשה שלנו מסתיימת במילות הפיוס והנחמה המדהימות שאומר משה לאלוהים: "רַחוּם וְחַנּוּן--אֶרֶךְ אַפַּיִם, וְרַב-חֶסֶד וֶאֱמֶת". (שמות לד', ו') אלמלא היו נשברים הלוחות הראשונים, לא היה נולד משפט התחנונים היפהפה הזה של משה.
נכון, לא תמיד יש הזדמנות שנייה, אז נראה לי שבזה אפשר לסיים: מי ייתן ויהיו לכולנו המון הזדמנויות שניות. ושנמצה אותן עד תום, שנממש את הפוטנציאל הטמון בהן לריפוי והתחדשות.
זהר אופז ליפסקי