title
title
title
title
title
title
ליל הסדר הקיבוצי / טליה משלי
טליה משלי ל"על הצפון" / פסח תשפ"א
כשהגיעה אליי ההצעה לכתוב טור אישי על ליל הסדר הקיבוצי, חשבתי לעצמי: מה כבר יש לי, בת לעוזבי קיבוץ שכמותי, לתרום למאמץ המלחמתי?
ובכל זאת, הזיכרונות שלי מתחילים אי שם בעמק אחר ובקיבוץ אחר, בין כרמים ושדות יפים לא פחות.
עבור קיבוצניקים מסוימים ליל הסדר הקיבוצי הוא מעין צו שמונה. כי יש, בואו נודה על האמת, קיבוצניקים, מעטים אומנם, שאפשר לכנותם עריקים ואף נפולת של נמושות, שנוסעים, לא עלינו טפו טפו טפו, לעשות את הסדר אצל הדודה בנהריה או אצל הסבתא בירושלים. אך בכל מקרה, יוצאים מכלל זה, תמיד, הם אלה המנגנים בפסנתר או באקורדיון, המחללים בחלילית או בחליל צד, אלה השרים במקהלה וכמובן, משפחות עם ילדים בכיתה א'. כי תדע כל אם עברייה שבשוך עלינו חגיגות הפורים בואך ערב פסח, מובלים כל ילדי כיתה א' כצאן אל המורה לזמרה ומתחילים בחזרות לקראת שירת מנישתנה בליל ה-סדר ה-קיבוצי על הבמה מול כוווווולם! ומשמגיע זמנו של הזאטוט לשאול את הקושיות, עושים את החג במשק. נקודה.
וכאילו היה זה צו התנועה, לכל קיבוץ ישנה המורה לזמרה האלמותית שלו, זאת עם המניירות הייחודיות, הסיפורים, הבדיחות, החיקויים החוזרים ונשנים שלה במסיבות י"ב ובחג המשק, ובימות החול בפרלמנטים ובחפּשוּיוֹת. זאת שעומדת בכל חג וחג למרגלות הבמה, מקל מנצחים קטן בידה ובתנועות אקסטרווגנטיות כל נים ונים בגופה ובמהותה אומרים שירה. וחוץ מהרגעים החמקמקים שבהם אילנה הרוקדת בבגד גוף צמוד ובחצאית סטן, מניפה רגל ארוכה אל על, ורואים לה ת'תחתונים, המורה לזמרה גונבת בכל החגים את ההצגה. ואין זה משנה כמה עמל צוות קישוט על התפאורה – רואים רק אותה. את המורה לזמרה.
בקיבוץ שלי גדלו כל הילדים בצל הפחד מהעלייה למצדה בבר מצווה, מההשבעה לתנועה, מהא"ש לילה בקייטנה ומהחזרות עם אורה למנישתנה. יותר משזוכרת אני את העמידה על הבמה קבל עם וקיבוץ, רגעי בעתה ואימה שהיטבתי להדחיק, זוכרת אני את החזרות. אורה ידועה הייתה ברי"ש גרונית מתגלגלת שהיא מקפידה עליה קֶפֶּד רב, וכל ילד שבשלה שעתו והגיע אל אורה, נגזר עליו ללמוד לרשרש נכון ולאמץ אל חיקו רי"ש מתגלגלת. ואם זה לא קרה בדרך הקלה, זה קרה בדרך הקשה. ואותה רי"ש מפורסמת באה לידי ביטוי במלוא הדרה דווקא בליל הסדר בשירת מה נשתנה, וליתר דיוק בבית השני של מה נשתנה. היא מתחממת ועולה ונפתחת בשאררר ירררקות, שארררררר יררררררקות, מתקדמת בצעדים נמרצים ובטוחים ומגיעה בקול תרועה גדולה אל רגע השיא השנתי, בסופו של הבית השני (כולם ביחד): הלילה הזה, הלילה הזה כולו (אבל כולו) מררררררררררווווררררררררררררר!
וזהו.
אחר כך יש עוד שני בתים. אבל זה לא חשוב. הפסגה מאחורינו, הלב חוזר למקומו ופעימותיו עימו. עברנו את פרעה, נעבור גם את זה. התורנים מתבקשים לגשת לעמדות לקראת שולחן עורך. והרי"ש של המרור? נטמעה היטב בגיל צעיר, שלכם ואיתכם היא לנצח נצחים, סימן היכר מובהק לבני המקום.
כמה שנים אחר כך כבר עזבו הוריי את הקיבוץ ואני איתם.
לילות הסדר הבאים עברו עליי אצל הדודה בעין כרם, עם הדוד ששר בניגון ספרדי טהור, זר ולא מוכר, ועם אימי שהקפידה בכל שנה לחלק למסובין את ההגדות של המשק וניסתה, בגאוות יחידה ולמורת רוחו של הדוד, לשלב בעיר הקודש את הניגון הקיבוצי שלה.
עוד כמה שנים חלפו ונישאתי בעצמי לקיבוצניק. עד מהרה חזרנו לקיבוץ שלו, ובמובן מסוים חזרתי אל השורשים. גם ליל הסדר בקיבוץ המתחדש לא איחר להגיע. כל המשפחה שלי ושלו הגיעה לסדר שעבר בינתיים מבית העם לחדר האוכל. נרשמנו לחג פלוס עשרים וכמה אורחים.
בסדר המתחדש שלנו כל משפחה מכינה לעצמה את האוכל, הקיבוץ נותן רק כלים חד-פעמיים, בקבוק יין ומרק עם קניידעלך.
אז הינה, הגיעה שעתי להפליא ולהרשים במטעמיי. נכנסתי למטבח הקטנטן בדירת קיבוץ מתקלפת של חמישים מטרים ואחרי יומיים יצאתי ובידיי לא פחות מ-12 מנות חגיגיות לתפארת האישה שאיתו. אני.
ובערב ליל הסדר של ימינו אנו, בשעה ארבע בדיוק, יש להגיע לחדר האוכל עם כל התבשילים הדורשים חימום ולהכניס אותם בחמגשיות חד-פעמיות משוימות לקונבקטורים במטבח, שם הם ימתינו ויתחממו כמו אפרוחים באינקובטור עד לשולחן עורך. והינה מגיע שולחן עורך, והינה מגיעות החמגשיות אחר כבוד אל השולחן, אך שוד ושבר! הקונבקטורים, שלא עבדו מאז שסגרו את חדר האוכל איפשהו בשנות התשעים, ייבשו את הצלי, את תפוחי האדמה בסגנון צ'יפס הם דווקא הרטיבו, והאורז החגיגי נראה יותר כמו דייסת סולת דביקה. ואם לא די בכך, גיליתי בערב ההוא שהשחיתות פשתה גם במחוזותינו, אחרת איך תסבירו שדווקא הנכדים של ראשת צוות החג מצאו את האפיקומן ומישהו בקהל צעק מהשולחן שהמלך הוא עירום ושבכל שנה דווקא הם מוצאים את האפיקומן. בושה וחרפה.
ולבסוף, כיוון שבכל זאת חסרו לי כמה שנים טובות של זיכרונות מהסדר הקיבוצי דאז, פניתי לאלו של בעלי, והוא שכמיטב הקיבוצניקים לא מרבה להרבות במילים, סיכם עבורי את הנושא במילה אחת: עבדות.
לא, הוא אינו נמנה עם הפרזיטים אוהבי הצל, ועבודה קשה מעולם לא הפחידה אותו, אך ליל הסדר הקיבוצי שלו הוא זיכרון כואב של תורנויות אין-סופיות ובלתי נגמרות, וסחיבות על גבי סחיבות של חמורים ושל קרשים ושל ספסלים ושל במות ושל כיסאות ושל מפות ושל מערכות הגברה ושל תפאורות ושל אוכל מהאקונומיה, ובאופן כללי פסח זה להעביר את כל מחסן תרבות ואת כל חדר האוכל לבית העם, לסדר ולפרוש הכול לקול פקודותיה והוראותיה של האחראית על החג, ולבסוף גם להחזיר הכול על מקומו בשלום, וזה נגמר הרבה אחרי שהגברת השמנה שרה וגם אחרי שאליהו הנביא סיים כבר לשתות את כל הכוסיות שהשאירו לו בכל הסדרים הקיבוציים וחזר במרכבת אש השמיימה. "וכל זה בשביל מה? בשביל ארבע שעות?!" הכעס עדיין חי בתוכו כאילו היה זה אתמול. הנחמה היחידה שלהם הייתה שנתנו להם לנהוג, באין מפריע ובאין רישיון, על טרקטור עם עגלה!
רק בריאות חברים, וחג חירות שמח!