title
title
title
title
title
title
שולחן ערוך, או "מה יפית האביב" / ליאור סער
שולחן ערוך * או * מה יפית האביב
ליאור סער אריאלי ("על הצפון")

"הנך מוזמן/ת לתורנות עריכה", היה תמיד הנוסח המועדף עלי מבין שלל פתקי התורנות הקטנים שהיו מחכים לנו מעת לעת בתיבות הדואר. בוודאי יותר מ'תורנות חיסול' שהילכה עלינו אימים לקראת כל חג, או מתורנות חלוקת קערות מרק הקניידלך שעבור חלקנו, השליימזלים, הייתה עלולה להפוך לאסון רב נפגעים. ואם כבר תורנות עריכה, אז הכי כיף בפסח. כי ליל-סדר כמו זה של איילת השחר, שנחגג במשך עשרות שנים בבית-העם המיתולוגי, כזה לא היה לאף אחד, לפחות כך חשבנו אז, צעירים איילתים פטריוטים שכמונו.
דמיינו לכם אולם מופעים ענק שיכול להושיב בתוכו עד אלף איש, שורות-שורות של כיסאות קולנוע במדרון תיאטרלי, במה רחבה ומוגבהת, תקרה גבוהה וחלון קטן למעלה של תא המסריט. בימי חול אירח האולם הכל-יכול הזה את מיטב המופעים של הזמנים ההם – החל ממופעי סיום י"ב ועד שלמה ארצי. אבל לקראת פסח היה האולם מתעטף באווירת קודש של ליל הסדר הקיבוצי. במשך שבוע או יותר לפני הערב המיועד, הלך האולם והפך לאביבי וחגיגי, משיל מעליו בכל יום סממן חולין אחר ועוטה על עצמו ארשת פסח מהודרת – בתחילה היו אלה הרמפות שהוצבו לחיבור שתי קומות מדרגות לאחת, אחריהן היו מתמקמים השולחנות המתקפלים (שתמיד היו צרים מכדי להכיל את כל מה שהונח עליהם), וכיסאות הקולנוע המחוברים זה לזה הוזזו לזווית רוחבית לצידם.
מפות צבעוניות היו נפרשות, תפאורות ענק נתלו על הקירות הגבוהים, הבמה הוסבה אף היא לאזור הסעודה (ונחשבה תמיד לאזור הכי טוב לשבת בו), ובמה קטנה אחרת הוקמה בצידה למקהלות השרים בערב החג.
אך מעל הכל, היו אלה הפרחים שהפכו את בית הקולנוע הוותיק הזה למרהיב ביופיו - זרי ענק של פרחי בר בשלל צבעים נתלו מגובה התקרה כמו נברשות מלכותיות, זרים נוספים מוקמו בצידי הבמות, ועל אלו ניצחה בכישרון רב השוזרת הנהדרת, יעל בן-יוסף.
ולתוך כל זה, בצהרי ערב החג עצמו, היו תורני העריכה מתכנסים בהתרגשות מהולה בחוסר סבלנות (בכל זאת, לעבוד בערב החג), פורסים את ההשלמות האחרונות על השולחנות, עד רגע השיא של הובלת כמויות האוכל האדירות ממטבח חדר האוכל אל האולם.
עד היום, עשרות שנים אחרי, אני יכולה לעצום את עיניי ולהריח את הריח המיוחד שמילא את חלל בית העם בפסח - מן שילוב ארומטי של חרציות וגפילטעפיש. ואם זה נשמע לכם שילוב מוזר, זה פשוט כי לא הרחתם את בית העם בפסח. מוזר, אך גם מאוד חגיגי, ריח ייחודי שהיה רק שם. בהמשך, כשליל הסדר שינה את מיקומו ועבר לחדר האוכל, הריח הזה נמוג כלא היה, וכל שנשאר ממנו היה בעיקר ניחוח של הרבה אנשים דחוסים בצפיפות, שזה, איך לומר, קצת פחות חגיגי.
ואם בייחודיות קיבוצית עסקינן, אז בואו נדבר רגע על ההגדה.
כן, כן, ההגדה של פסח, זו שסופרה בכל דור ודור מאז צאתנו ממצרים ועד כניסתנו לסגר, בכל תפוצותינו בעולם, ובכל השפות האפשריות.
היש משהו כה אחיד ומאחד בין כל יהודי תבל כמו ההגדה של פסח?

ובכן, בגיל 20 ומשהו נסעתי בפעם הראשונה בחיי לחגוג את ליל הסדר מחוץ לקיבוץ, עם החלק ה"עירוני", רחמנא ליצלן, של משפחתי.
את בית העם הענק על אלף סועדיו החליף שולחן אוכל ארוך בסלון הבית של המארחים.
את קופסאות הקלקר עם האוכל הפושר מחדר-האוכל החליפו כלי בית מהודרים מחרסינה מלאים בישולים מהבילים, ואת מקומם של הבמה, התפאורה וזרי הפרחים העצומים החליפו כורסאות טלוויזיה ואגרטל.
ואז, התחלנו לקרוא בהגדה.
כל אחד מחזיק בספרון משלו, וכמיטב המסורת, ההקראה עוברת בסבב מאחד לשני.
היה קצת מוזר לא לשמוע את חבר המשק הקבוע מקריא את החלק הקבוע שלו, בטון הקבוע שלו, כמו בכל שנה, אבל השוס הגיע קצת לפני 'הא לחמא עניא' - "רגע", אני נזעקת ממקומי שלא בתורי, "דילגתם על 'מה יפית האביב' ועל 'פנה הגשם'!".
מילא שלקחו לי את מקהלת הקיבוץ עם הרצינות הגבעטרונית והחולצות הרקומות, אבל לא לשיר אותם בכלל?! "חמודה", אמר לי בחיוך אחד המסובין העירונין, "פה זה לא קיבוץ". ובעודי מקמצת גבות בניסיון להבין מה נשתנה הסדר בתל אביב מהסדר באיילת, מישהו לידי לחש במבוכה – "את יודעת שההגדה של הקיבוץ היא לא אותה הגדה מסורתית שקוראים בכל העולם, כן?"
אני לא לגמרי זוכרת אם הייתי יותר מופתעת או יותר נבוכה.
רק שלמשך ערב אחד, בפסח אחד, בלי תורנות עריכה, בלי שירי אביב ופריחה, עם המון מילים שמעולם לא שמעתי - סיפרתי ביציאת מצריים כמו בת-חורין כהלכתה, וכבת-משק תמה שדווקא יודעת לשאול.