title
title
title
title
title
title
חג הפסח בקיבוץ / גאולה לפיד
חג הפסח בקיבוץ
גאולה לפיד ב"על הצפון"

בילדותי, חג הפסח היה החג הכי הכי. היה בו הכל – אביב. פריחה, לבלוב, לא רק של העצים... גם אנחנו הילדים עברנו ממוד חורף לאביב... בגדי קיץ חדשים וסנדלים, הולך נפלא, ביחד עם – תחייה לאומית. הללויה!!!
כדי שלא נרעב עד שניפגש עם הקניידלעך מאוחר בערב, מחכה לנו על שולחן ה"ארוחת ארבע", מפגש ראשון עם המצה. מרוחה במרגרינה ומלווה בביצה קשה וזה היה הדבר הכי טעים בעולם, כי הוא מבשר את הבאות ויש בו כבר התחלה של חג...
השלב הבא הוא הליכה משותפת של כל הקיבוץ על נעריו וזקניו, אל טקס קציר העומר. שמתרחש בנוף רומנטי של שדה שיבולים מוזהבות כשהקוצרים, חסונים ויפים, בחולצות לבנות, עומדים הכן עם החרמשים ומחכים לאות הפתיחה. זה יקרה אחרי שהקריין המיומן, (כי הוא עושה זאת כל שנה) ישאל את הקוצרים - "קמה זו"? וכולם יענו – "זו. זו". - "מגל זה"? "זה זה" !"האקצור? "קצור קצור"! ובקצב אחיד לצלילי התזמורת, הם מניפים את החרמשים המתנוצצים בשמש, רגע לפני שקיעה. וקוצרים בתנועות אחידות ובקצב מופתי... השיבולים צונחות ברכות. אח"כ באות המאלמות... איזה יופי. אפשר להתעלף... ולחלום שאולי גם אנחנו נגדל ונהיה מאלמות...
ובערב, בחדר האוכל המקושט, המואר והמזמין, מתכנסים ליחד חגיגי כשכולם יודעים בדיוק מה הולך להיות, ומצפים לשמוע את הקריאה המוטעמת, שעוברת מדור לדור, מאב לבן... שיספרו לנו כל שנה מחדש את הספור הנפלא על היציאה מעבדות לחרות. וביחד נשיר "יצאנו ממצרים, נרימה נס הדרור" ...ועוד רגע, ישיר הילל בטנור הנפלא שלו ובמבטא הרוסי הכבד, את "והיא שעמדה", כשכולנו דרוכים ומקווים, שגם הפעם הוא יצלח בשלום את הצליל ההוא, הגבוה, בסוף של "מצילנו מידם". ואז, תישמע אנחת רווחה קלה, לעיתים אפילו כמה מחיאות כפיים... מאוחר יותר יגיע החלק של "לאחר הסעודה" שכולו שירים, ש"בכל דור ודור חייב אדם" לשיר אותם ולהרעים בקולו, כי "כל המרבה לספר ביציאת מצרים – הרי זה משובח" – מאי משמע משובח? - להריע בקול גדול – "אחד אלוהינו שבשמים ובארץ," דמויות שכבר שנים רבות לא איתנו אבל אי אפשר לשכוח, כמו דוידקה, שהיה עומד ,לדעתי, כל מהלך הסדר, וברקידה והתלהבות חסידית מנצח על הזימרה והרינה... בית המקדש? כבר אמרנו?

עד היום החג הזה מחובר בזיכרון שלי לחגיגה קהילתית. להיכנס לאולם העוטה חג ומשרה על המסובין, אווירה של כמעט קדושה. של חידוש וחיזוק הברית...
בקיבוץ בו גדלתי (עינת), היה נהוג לפתוח את הסדר בשירת סולו בטעמי המקרא משיר השירים . חברתי אילנה ואני, עדיין נערות צעירות אבל כבר שרות במקהלת הקיבוץ, ועכשיו, בערב הזה, אנחנו הסולניות... בחיל ורעדה, מול כל העם הרב, מודעות לחשיבות המעמד ומנסות להתגבר על ההתרגשות בקולנו... מתפללות שרק יעבור לנו בשלום...
אבל כבר אמרו חכמינו: "מי שטורח בערב שבת, אוכל בשבת".
כדי להגיע כל פעם מחדש לחוויית החג, נפרשת מבעוד זמן, רשת צפופה של הכנות... הכוללת הכל בכל – חזרות המקהלה והסולנים והקריינים. וריקוד השיבולים של הזאטוטים, הפותח את הערב. הכנת האולם. קישוט בירק ופרחים וסימלי החג... גלגול הקניידעלך ועוד ועוד... ההתגייסות ההמונית היא ה"פרוזדור לחג" (כך קראנו לזה פעם). כך נבנית ציפייה של לקראת.

ואכן - פסח כבר בחצר.
אמנם, לא חיפשנו פרורי חמץ עם נר ולא הברקנו וצחצחנו יותר מדי, כי כולם יודעים שרגע אחרי הניקיון הגדול של פסח, מגיעה השרקיה עם סופת החול מן המדבר...
ובכל אופן, המון רגש והתכוונות מושקעים בהכנות והתוצאה – תחושה של חגיגיות וקורת רוח העוטפת את הבאים אל האולם, ואיש לרעהו מאחלים חג שמח במאור פנים...
התנועה הקיבוצית, שהיא המצאה ייחודית בעולם, לא הייתה רק תנועה מיישבת שהקימה קיבוצים, היא גם יצרה נכסי תרבות ייחודיים, שנתנו ביטוי להתחדשות היהודית בארץ ישראל. לחיבור החדש שלנו לארץ, לאדמה ולשורשים. היא עשתה שילוב מדהים בין הכאן ועכשיו, ובין הקיום היהודי לדורותיו.
יהודה שרת, נעמי שמר, מתתיהו שלם, אמיתי נאמן (ועוד רבים, בתנועה הקיבוצית ומחוצה לה) יצקו במילים ומנגינות את החוויה העזה של חזרת העם לארצו ואדמתו. ואנחנו, דור שני לחולמים ולמגשימים, נשמנו וספגנו את המורשת התרבותית הזו. מה הפלא שנעמי שמר בתיאור ילדותה אומרת "אנחנו האמנו שהתנ"ך זה עלינו". והמשורר מנחם בן, כותב: "זה מאה שנה ויותר נכתב כאן התנ"ך החדש של חיינו בארץ הזאת. בידי רחל. בידי אלתרמן בידי נעמי שמר. בידי יונה וולך בידי כל מי שכתב בהשראה נפלאה... וגם התנ"ך הישראלי החדש הזה עוד יכונס"...
אשרינו שזכינו. אשרינו שיש למה להתגעגע, בימים המאתגרים האלה, של קורונה וצרות אחרות, אין לי ספק שאם עברנו את פרעה, ויצאנו ממצרים, נצא מחוזקים גם הפעם. מי שחי במדינת ישראל חייב להיות אופטימי ולהאמין בניסים. ולכן גם השנה נשיר ונקרא ונספר בכל מקום בו נהיה, הבית הקיבוצי ו/או המשפחתי, את הספור המופלא של "בצאת ישראל ממצרים" ונברך שהחיינו. אמן סלה. כן יהי רצון...