title
title
title
title
title
title
פסח מצה מרור
מהם "הפסח", "המצה" ו"המרור" שלך?

לקראת סוף המגיד, חלקה המרכזי של ההגדה של פסח, מובאים דבריו של רבן גמליאל: "רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר: כָּל שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ בַּפֶּסַח, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְאֵלוּ הֵן: פֶּסַח, מַצָה, וּמָרוֹר".
יש בדברים האלה בשורה של ממש לכל המתייגעים, מספיק לומר שלושה דברים כדי להשלים את מצוות הפסח: פֶּסַח, מַצָה, וּמָרוֹר. אלה למעשה שלושה מאכלים שהתורה מצווה לאכול וסביבם נארגים הרעיונות המרכזיים של הפסח. אפשר, אומר רבן גמליאל, להסתפק בטעימה ואמירה סביב השלושה האלה ולצאת ידי חובה.
אלא שמסתבר שכל אחד מהם מיצג רעיון עמוק ומורכב.
למעשה היינו צריכים להתחיל מהאחרון, מהמרור: "מָרוֹר זֶה שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מה? עַל שׁוּם שֶׁמֵּרְרוּ הַמִּצְרִים אֶת חַיֵי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיְמָרֲרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָה, בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים, וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה, אֶת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ" (שמות א יד). המרור מיצג את השעבוד. אתה עבודה הקשה, הסיזיפית, שאינה נגמרת ואינה לפי כוחותיו של אדם. מרירותו של המרור מזכירה לנו את טעמם של חיים ללא תוחלת וללא תכלית.
המצה היא הגאולה: מַצָּה זוֹ שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מָה?
עַל שׁוּם שֶׁלֹא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לְהַחֲמִיץ, עַד שֶׁנִּגְלָה עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּגְאָלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִצְרַים עֻגֹת מַצּוֹת, כִּי לֹא חָמֵץ, כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַים וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ, וְגַּם צֵדָה לֹא עָשׂו לָהֶם" (שמות יב לט).
הגאולה יכלה להתממש רק בזכות החיפזון, המצות שנאפו בלי שיספיקו להחמיץ. הגאולה של בני ישראל חייבה התגייסות והבנה שאין זמן, שאין אפשרות להתפנק, שהלחם שייקחו איתם יהיה לחם "עוני", לחם שלא תפח.
ולבסוף, הפסח, הקורבן, שמיצג את הנס: פֶּסַח שֶׁהָיוּ אֲבוֹתֵינוּ אוֹכְלִים בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה קַיָּם, עַל שׁוּם מָה? עַל שׁוּם שֶׁפָּסַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל בָּתֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה', אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם, וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל, וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְּׁתַּחווּ" (שמות יב כז).
הנס הוא נס פסיחתו של ה' על בתיהם של בני ישראל בעת מכת בכורות.
הנס התרחש בזכות הקורבן, בזכות נכונותם של בני ישראל להקריב את השֶֹה ולהזות את דמו על מזוזות בתיהם. הרי אלוהים לא נזקק לכך כדי לדעת איפה חיים בני העם. זה היה מעשה של הזדהות, של הצהרת השתייכות לעם ישראל. אני בטוחה שהיו כאלה שלא עשו זאת, שחששו להזדהות כבני ישראל, ולכן הנס דילג עליהם, כלומר האסון לא פסח עליהם. רק מי שנכון היה להסתכן ולהזדהות, זכה בנס.
המרור, המצה והפסח מייצגים את השעבוד, הגאולה והנס.
לכאורה אלו מעשים אלוהיים, אך מי שנותן להם משמעות וקיום בעולם אלו בני האדם באמצעות מעשיהם. אי ההשלמה עם מרירותו של השעבוד, ההיענות וההתמסרות החפוזה לגאולה והנכונות להסתכן כדי שנס יהיה אפשרי - כל אלה מעשים אנושיים שמאפשרים את הפעולה האלוהית בעולם.
כל אחת ואחד ויציאת מצרים האישית שלה.ו. כל אחת ואחד צריכות.ים לעבור את המסע הזה של מרירות, של מציאת משמעות, שתיתן טעם של גאולה וזימונו של הנס, שיאפשר היחלצות.
חג שמח!
זהר אופז ליפסקי