title
title
title
title
title
title
פרשת השבוע - אמור

אוי, כמה נורא לקרוא את זה.
התורה בפרשת "אמור" עורכת רשימה של מומים, פגמים ונכויות.
כהן שלוקה בכל אלה, פסול מלשרת בקודש. היא גם אומרת לו עם מי אסור לו להתחתן (ספוילר: אשתו חייבת להיות בתולה, במושגים של אז זה אומר: לא אלמנה, לא גרושה). הפרשה הזאת היא תמצית תורת ההדרה.
הקדושה הופכת לדבר טכני, חיצוני, ובעיקר נטול חמלה ונטול סובלנות.
מזעזע, אבל בכל זאת רצוי רגע לעשות חשבון נפש בקשר ליחס שלנו לבעלי מוגבלויות. בשבועות האחרונים, בעקבות המחאה האיומה של איציק סעדיאן, הוצפה תופעת הועדות הרפואיות. מה שואלים את מי שבא לבקש סיוע. מהי נכות. למי יש זכות לדרוש מהחברה פיצוי.
סעדיאן, מניצוליו של הקרב הנורא בסג'אעיה, הפנה את תשומת הלב הציבורית לאלה, שלכאורה כולם אומרים עליהם: איזה מזל שהוא נכה צה"ל, יש לו "אבא". כנראה שה"אבא" הזה הוא אבא מנוכר וקמצן. אולי כולנו קצת כאלה, מנוכרים, מעדיפים לא לראות, קפוצים. סעדיאן גם הפנה את תשומת הלב לנכות הנפשית, השקופה, השוברת את הלב.
אז איך החברה שלנו מתייחסת לנכים? מסתבר שלא משהו.
לאמא שלי הייתה קרובה נכה. בחורה צעירה, יפה ואינטליגנטית שישבה על כיסא גלגלים. היום אני מבינה שכנראה חלתה בפוליו. כילדה, סבתא שלי הייתה לוקחת אותי לבקר אותה. פחדתי ממנה. אני זוכרת את המחשבה שאולי אדבק.
אולי זה מקור היחס שלנו לנכות. המחשבה המפחידה שנשב במקום שלהם.
המבט על האפשרות הזאת של הקיום. הפחד שגם אנחנו נמצא את עצמנו על כסא גלגלים, או הלומים, נושאים פצעים חיצוניים ופנימיים.
רגע לפני שאני מסיימת עם טעם של ביקורת כלפי יחסה של התורה לבעלי מום ונכות, מסתבר שלא רק לכהנים אסור להיות בעלי מום, גם בעלי החיים המוקרבים צריכים להיות שלמים מבחינה גופנית.
לדבר הזה יש היבט מעניין שאותה חושפת הפרשנית נויה שגיב: "אל תקריבו לאל את מה שאין לכם בו צורך. הקרבן הוא לא "פח אשפה" של בשר ודם. תביאו את הטוב ביותר שלכם... מי צריך פרה חולה? שור עיוור? תתמודדו אִתם – בחיים. אם חשבתם שזו דרך מעולה להיפטר מהם, באמתלת הקרבן – טעיתם. עכשיו תסעדו את השה החולה, תחבשו את הכבשה הפצועה."
אז דווקא פה יש איזה מבט חיובי.
בתוך כל מרחץ הדמים הזה של הקורבנות, שמלווה אותנו לכל אורכו ורוחבו של ספר ויקרא, יש חסמים. ההפליה הזאת, שבבני אדם הולכת נגד בעלי המוגבלויות, בבעלי החיים הולכת בעדם. בעלי המוגבלויות לא עולים על המזבח!
זהו, הפרשה הזאת היא עוד סיבה לא להתגעגע לפעם.
לא לשגות בחלומות נוסטלגיים. אף אחת מאיתנו לא רוצה לחזור לעולם של מקריבים, של קורבנות, של הדרה בוטה ולא חומלת.
זהר אופז ליפסקי