title
title
title
title
title
title
דבורה מסכמת פעילותה בגאי"ה

דבורה, את שוב מפנטזת !!!
כך אמרה לי גליה לנדסמן ז''ל כאשר הבאתי לפניה את רעיון להקמת מועדון חברים, שישמש את החברים בפנסיה בשעות הבוקר, ואת כלל האוכלוסייה, בשאר הזמן. ובכלל המשפט ''יש לי רעיון...'' היה מעלה אצל גליה ולאחריה רבקה, את לחץ הדם ומפלס החרדה לגבהים.
אבל הכל בעצם התחיל בגלל אסתרקה, שבוקר אחד נקשה על דלת ביתי ואמרה בתוקף, את חייבת להגיע עכשיו לעבודה בבית התחביב, כי מי שעבדה שם, התפטרה! לא ניתנה לי אפילו האפשרות להתלבט, לקחתי ציוד ויצאתי להציל את המולדת! 
למען האמת, פחדתי מהעבודה הלא ידועה מאוד, אבל בסופו של ענין נהניתי מכל רגע והרעיונות שזרמו בלי הגבלה, שינו את המקום והפכו אותו למרכז תוסס מלא בפעילות ויצירה ברמה כזאת שיכולנו למכור את הדברים שיצרנו בלי שום בעיה.

אחרי השתלמות של שנה בנושא, הבנתי שיש צורך במגוון נושאים רחב לבחירה, שיהיה מתאים לכלל הגמלאים, שלכל אחד תהיה אפשרות למצוא את מקומו, לפי נטיות הלב והכישורים שלו, אבל כמו שכבר ידוע לכולכם, אני היא הכבשה (ממבחני ההתאמה) שנוגחת בגדר ולא זאת שמדלגת מעליה, נכשלתי תמיד במלאכת השכנוע של המזכיר וההנהלות, והעבודה הזאת התבצעה בהצלחה רבה ע''י רבקה, שבאמת תמכה בי וברעיונות שלי בדיוק בזמן שבו הוחלט להוציא את כל מי שהגיע לגיל פרישה, לפנסיה והקבוץ התמלא בגמלאים חסרי תעסוקה.

כך קרה שאחרי יום הולדת ה-50 שלי, שנחגג ברוב הוד והדר ע''י חברות ומשפחה, ואחרי שבע שנים עבודה בבית התחביב, יצאנו לדרך החדשה. קבלנו את החלק הצפוני של מחסן הילדים לשעבר, אספנו רהיטים מפחי האשפה, חצרות חברים, בתי ילדים ומכל הבא ליד, ובמשך חודש ימים צבענו, שיפצנו והפעלנו את כל קסמינו על המקום. ואז במעמד מרגש של ארוחת בוקר טובה - פתחנו את המועדון עבור כל גמלאי איילת השחר ולשימוש כל הקהילה כולה. רציתי מקום שבו החברים ירגישו נוח ויוכלו לבוא לשתות קפה, לקרוא עיתון, להיפגש, לדבר, להתעדכן ולחוות את חווית החופש בכיף, לכן הפעילויות הראשונות היו מבוססות על קבוצות כמו סריגה עם ריינה, הפרלמנט של ברלה, התעמלות עם עירית ומפגשים שונים בקבוצות קטנות.

עבור הפעילויות הכי חשובות שלנו, הטיולים ומועדוני הערב, שהביאו אתן קהל רב ומגוון, חיפשתי את האנשים הכי מקצועיים ביננו ומצאתי את כרמלה וחנה'לה, ברהל'ה ויואב (חורין), שאיתם הלכתי לאורך כל השנים בהנאה וכיף גדול. וכמובן השתדלתי לעשות את מה שבקשו. וגם ג'ף אשנר יד ימיני, שהיה אחראי על כל המערכות ויכולתי לסמוך עליו בעיניים עצומות. חבורה כזאת של אנשים שנתנו את השקט והביטחון שהכל יתבצע כמתוכנן ובזמן.
עשיתם לי את החיים מעניינים ומאושרים ועל כך אוהבת אתכם ומודה מכל הלב.

את פעילות היצירה פתחנו בשלב מאוחר יותר, בחלק הדרומי של המועדון שהיה עדין מופרד ע''י מחיצה לכל רוחבו. יחד עם פעילות זאת, התעורר הצורך בחנות למכור בה את כל הפריטים שיצרנו, לכן שלחנו את נעמה ומגדה לקורס יזמות שנפתח בתל חי, ובעזרתן פתחנו את חנות "הבוידעם" שנצבעה ושופצה בכוחות משותפים של קבוצת גמלאים שהתנדבה למשימה ובהובלתה של נעמה ובניהולה של מגדה, שעד היום מתחזקת אותה ביד רמה. אוהבת אותך מגדה שהיית לצידי כל השנים האלה, גם עם ההתנהלות הכספית גם בצד הארגוני, ותמיד זכרת את מה שאני שכחתי כל הזמן.

במשך כל השנים חלמתי על פתיחת המחיצה ושיפוץ המועדון.
ניסינו להשיג מימון לשיפוץ, שהתאפשר בסופו של דבר בימיו של אלון (יפה) המזכיר ואלון (אדרת) מרכז התרבות, שהיו מאוד מעורבים ומחויבים לשיפוץ ובמימון גדול של המועצה והקיבוץ. מהניסיון שצברתי כל השנים הייתה לי את התמונה המלאה בראש, של איך צריך להראות המועדון ומה הצרכים של הקהילה אותם הוא צריך לשמש, כך שלפעמים היה צורך לנהוג בערמומיות רבה כדי להשיג דברים, וכדי לממש את החלום ולהוציא את המיטב מהשיפוץ הזה (כמו לקנות ריהוט חדש שכלל לא הופיע בתוכניות). פרויקט ההשתלטות והשיפוץ הבא היה להעביר את חדר היצירה לחדר נפרד ששימש כמעבדת הטלפונים קודם. בתוכנית המקורית של שיפוץ המועדון הייתה מתוכננת הרחבה של כל החלק הדרומי ע''י הסרת קירות הפרוזדור וחיבורו הישיר למועדון, אבל הכסף נגמר והתוכנית הצטמצמה לחדר אחד במבנה שאת השיפוץ בו עשו, (איך לא) אני וחבורת משוגעים לדבר.
ואני עדין חולמת על שיפוץ נרחב שבו נוכל להגדיר חללים לפי נושאים כמו נגריה, ציור מלאכת יד וכו' עבור כלל הקהילה

את מכרז המועצה למועדון מופ''ת, הביאה אלינו ירדנה שדה ז''ל במחשבה שהוא לא מתאים לנו, אבל היות והיה מדובר במימון גדול התעקשתי שניגש למכרז כי כמו שאמרתי לה, אם נותנים אז לוקחים ובלי להסס.
את הפרויקט לקחו על עצמן אסתר רוכמן ואריאלה שדה, אבל כמו שאמרו חכמינו, אין ארוחות חינם - וכך קרה שהיינו חייבות לעמוד תחת לחצים בלתי פוסקים ולוודא שכל מי שמגיע לאכול, חייב להשתתף בתעסוקה היומית.
היו רגעים שממש נשברתי והצטערתי שהתחלנו את הפרויקט הזה, כי הרגשתי שהוא לוקח מהאנשים את חופש הבחירה והופך אותי לכלב שמירה. 
אבל עם כניסתה של רעיה דורה לתפקיד נפתרה הבעיה, והיא זרמה עם המועדון בקלילות וחופשיות, בלי פניקה ובתנאים המיוחדים שלה, העמידה את הפרויקט על הרגלים - ובא לציון גואל.
בסופו של דבר על אף כל הקשיים, הבריקדות שעליתי עליהם, וכל אלה שניסו לנכס לעצמם את הפרויקט המרגש הזה, אחרי 21 -22 שנה אני מסיימת בתחושת סיפוק עצומה על הפרויקט שקם לחיים בעזרת רבים וטובים והוא מושא לקנאה והערצה של כל קיבוצי הסביבה.

את הפרויקט האחרון של חלומי אני מעבירה לך קרן (אשנר-רימון) בענווה גדולה ובתקווה שבסוף גם הוא יתממש. התחלנו לעבוד על גינת התבלינים, לצד חדר היצירה אמור לקום פרויקט פסיפס קרמיקה ענק על הקיר, עם ספסל וגינה לנוח בה, מקווה גם שתוכלי לשדרג את מעמדה של חנות הבוידעם שנשכחה לה בימי הקורונה.
אוהבת אותך קרן, מרגישה שאת ממשיכת הדרך הנכונה. מאחלת לך המון הצלחה, לכי על זה בגדול וממשי את כל חלומותייך הכמוסים, ככה תוכלי ליהנות מאוד ולבצע את השליחות החשובה שנפלה לידיך.
לשקד אפק, שהייתה איתי ביחד לאורך כל השנים - דאגה, תמכה, ניקתה, בישלה, גיננה ועזרה ללא לאות, תודה מיוחדת ואוהבת.
למשפחתי התומכת, ובעיקר לנחמה אחותי, שהחזיקה אותי ממש בימים הקשים והייתה שותפה נפלאה בימים הטובים, ולכל מי שליווה אותי בדרך החתחתים המעוקלת והנפלאה הזאת, בלי להזכיר שמות של רבים וטובים, רכזות הקשישים ומטפלות השטח, וכמובן, הגמלאים, שנמצאים שם תמיד, כייף לעשות איתכם ובשבילכם, ואני כבר בעצם אחת מכם...
המון תודה, אהבה, חיבוקים ונשיקות וברור שעוד נפגש בדרכים.
דבורה זרח