title
title
title
title
title
title
יום הזיכרון תשפ"א באיילת השחר
יום הזיכרון באיילת השחר
לרובנו יש איזה גוש בגרון שיושב ולא מתפנה לפחות עד יום העצמאות, לחלקנו הרחב הוא מתיישב עוד שבוע קודם, ביום השואה (אני זוכרת שגליה לנדסמן ז"ל תיארה את התקופה הזאת מיום השואה ועד ליום הזיכרון "הימים הנוראים של החילונים")
אנחנו מתמודדים עם הכאב הגדול של השכול והאבדן בעזרת מסורת ארוכת שנים של טקסים יפהפיים, של הנצחה רגישה ועוטפת. המשפחות השכולות הן חלק מצוות יום הזיכרון שלנו. אנחנו מתייעצים ונעזרים בהן - החל בבחירת קטעי הקריאה על יקיריהם, בהתאמת נושאי הזרים, בהדלקת לפיד הזיכרון ועוד..

צוות יום הזיכרון בנוי מחברים (יותר חברות) דיי קבועים ופועל לאורך שנים, תחלופה של חברים בו היא עניין נדיר (אין כל כך ביקוש להצטרפות). כל אחד מהחברים בו הוא בעל אחריות על חלק מסויים באירועים, וכולנו יחד דנים על מהותו וחושבים גם על שינויים ושיפורים נדרשים.
לאורך השנים נבנית המסורת של יום הזיכרון בידיי רבים וטובים -
ערב ההתייחדות עם הנופלים - הטקס המוכר לנו כל-כך (יש ביננו כאלה השומעים את מילותיו באוזן הפנימית), עוצב בתחילה ע"י גד ואביבה אופז ז"ל עם חנה ברימר, ולאורך השנים נרתמו נורית הרדוף, ירדנה יזרעאלי, גיגי רם, ישרוליק אשל, ניצה חי ז"ל, זהר א-ל, ועוד.. על עיצוב הבמה המושקע היו אמונים אמני הקיבוץ ביניהם גיל מוזס, יגאל מירון ונורית כפיר. על ההפקה המוזיקלית היתה אחראית רוב השנים אורלי חורין. וגם ג'מוסיקה.
חדר הזיכרון שעוצב בתחילה ע"י גיל מוזס ז"ל הוקם באדיקות לאורך השנים ע"י חמוטל גולן ורעיה דורה יחד עם יעקב בארי, אהוד הלוי, תלם גלילי, זיו חי, מיקי בוזגלו ותום להד.

לפני שנה (2020) הגיעה אלינו הקורונה ולא אפשרה את קיום האירועים במתכונת המוכרת. נדרשנו להתאמות -
חדר הזיכרון לא נפתח כדי להימנע מהתכנסויות.
סמל המדינה נצבע והוצג, הדגלים הורדו לחצי התורן ולפיד הזיכרון דלק ונשמר ע"י נערי הבוגרת והבינונית - כל זאת ללא קהל.
ערב ההתייחדות עם הנופלים הותאם לסרט מושקע, שלמעשה התקיים באותה המתכונת אך הוקרן בבתים.
ההגעה לבתי העלמין נאסרה, אך פרחים הונחו על קברי החיילים והופקה מצגת מרגשת ביותר שהועברה גם היא לחברים.
חברי הצוות עבדו ללא לאות כדי לקיים את מה שאפשר לאור ההגבלות.

השנה, שנה שניה ל"קורונה", ביקשנו להיערך מראש בידיעה שהתנאים יותר מאפשרים אבל ההגבלות השתנו מידי יום.
הזמנו לישיבות הצוות הראשונות מוחות חדשים, וכמובן שכללנו גם בני משפחות שכולות, כדי לשמוע איך הרעיונות מתקבלים אצלם (חברי הצוות - גל סער, קובי נתנאל, נגה גלילי, מאיה אורן-גבאי, הילה גדה, דינה גדה, עדנה אדרת, עינת דורה, אורלי חורין).

טקסי פתיחת ונעילת האירועים התקיימו לפי המסורת על מרפסת חדר האוכל, סמל המדינה נצבע בעדינות והדגלים הורדו והונפו. לפיד הזיכרון הודלק ע"י רועי דורה, ונשמר כל היממה ע"י נערי הבינונית והבוגרת, שמתארגנים באופן עצמאי ואחראי, כבכל שנה. על ההפקה הזאת שקמה בשקט כל שנה וכאילו מובנת מאליה (אבל ממש לא) אחראיות סיגלית בר וגלי חורש. הן דואגות מידי שנה בין היתר - לסידור והנפת דגלים תקינים, לצביעת סמל המדינה והצגתו, להדלקת הלפיד. וגם ששגיא יגיע בזמן, ושאיציק ואדולפו (או אילון ואיתי) יבואו להגביר את הווליום.

שינוי משמעותי השנה היה בהחלטה לקיים את ערב ההתייחדות בחוץ, באמפיתיאטרון, מה שאפשר השתתפות מלאה של הציבור, תוך קיום המסורת ושמירה של התוכן. התמודדנו עם תחזית מז"א קיצוני שבסופו היה לטובתנו.
קיבלנו החלטה להמעיט בקריינים (בשונה משנים עברו בהן היה קריין שונה לכל נופל) כדי לשמור על משך סביר בקור הצפוי ושיפרנו משמעותית את המצגת שליוותה את הערב. זיוה בן ערב עיצבה את הבמה תוך שמירה על המראה הטבעי ועל המרחב הפתוח. אורלי חורין עסקה גם במלאכת הפקת המוזיקה (בחירת שירים, חזרות, תיאום הגברה וליווי) וגם בעריכת הערב.
לצערי, במהלך ההכנות ליום הזיכרון נאלצתי במפתיע להתפנות לטפל בעצמי.
זהר א-ל נעתרה לבקשתי, ולמרות שביקשה חופש מהעשייה השנה, הגיעה לסייע וסגרה את כל הקצוות שעוד נותרו פתוחים. אליה הצטרפה גם עינת דורה וב"זמן פציעות" תיאמה את כל הדרוש.

טקס הנחת הזרים בבית הקברות חזר השנה לקדמותו, באחריותן של נוגה הרדוף וענת אגוזי, ובפיקודה של סיגלית בר. בהשתתפות כל הציבור. הזרים חזרו לעטר את השמות על האבן ויכולנו לשוב ולהתחבק יחד בזהירות.

חידוש משמעותי היה בעיצוב חדר הזיכרון. שאחרי דיונים ומחשבות עבר למועדון.
(מה שאיפשר כניסת קהל, הן מבחינת הנחיות הקורונה, ובעיקר הנגשה למוגבלים)
המקום היה מעוצב בטוב טעם. והכיל הפעם גם אמצעי הקרנה. (הוקרנו בהם סרטים על הנופלים ועל המלחמות). העיצוב העיקרי והמושקע ע''י צוות מסור – רעיה דורה, חמוטל גולן, הילה ודינה גדה ונורית כפיר.
חברים/ות מספרים סיפרו/הסבירו לילדים ולבני הנוער לפי המרכזים על המלחמות ועל הנופלים, מה שנקרא בצה"ל "מור"קים" (מורשת קרב).
לראשונה, לאחר הטקס באמפי, התקיים במועדון מפגש מיוחד של בני ובנות הדור הצעיר, שיתוף פעולה עם ו.צעירים, בהפקתן של איריס נעמני ונורית הספלד שגם הנחתה את הערב, עם שניים מחברנו (צעירים אף הם), אמיר וויס ויובל עילם.
היה מפגש מרתק ומרגש.
חדר הזיכרון היה פתוח לאורך יום העצמאות ואפשר לרבים לפקוד אותו.

השנה, לפני יום הזיכרון הצית את עצמו לוחם צה"ל איציק סעידיאן - הלום קרב, שלחם בזמן אסון הנגמ"ש ברצועת עזה. בקשתו להכרה רשמית ע"י אגף השיקום במשרד הביטחון - לא נענתה.
בעודי כותבת שורות אלה הוא נלחם על חייו, וכולי תפילה שיימצא מזור לכאביו.
תודה לחנה'לה ברימר שלא ויתרה והתייחסה לעניין בטקס הנחת הזרים.
בעניין זה - הרעיונות והשינויים השנה לא היו רק מבניים ולא עסקו רק בקיצור זמנים - מאחוריהם יש רצון להאיר בפנס גם את החיים בינינו, חברים שנלחמו וחזרו הביתה כשהם נושאים זיכרונות קשים ממלחמות ומבצעים והם חיים איתם מידי יום.
אני רואה חשיבות רבה לספר את סיפורם שהוא חלק מסיפור ארץ ישראל והמדינה
ו-וודאי שגם סיפור הקהילה שלנו. לדעתי אנחנו צריכים להכיר אותם ואת סיפורם לעומק. דרכם, כמו דרך סיפורם של הנופלים, נוכל לעצב את דרכינו כקהילה וכעם.

זו הזדמנות לומר תודה לכלל המשתתפים שניאותו לקחת חלק באירועי יום הזיכרון שאווירת קודש עוטפת אותו.
לכל חברי וחברות הצוות הוותיקים והחדשים, שהיו אמיצים ושקולים לחשוב ולעמוד מאחורי ההחלטות על שינויים ועל שמירת הקיים.
לבני המשפחות השכולות שמשתפים פעולה, ששואלים ומציעים את עצמם לחשיבה וסיוע, שתומכים, ושזוכרים לומר תודה - זה מחזק ומוסיף רוח גבית בעשייה מורכבת.
תודה לנועה, ג'ף וצוות הארכיון
תודה לקריינים בטקס, שהשנה עשו מעל ומעבר כדי להצליח במשימה –
אסנת נפתלי, לוטם סבג, אביעד אדם וישי אלף.
תודה ענקית לאור צפרוני רכז התרבות הנהדר שלנו שעשה ועושה מעל ומעבר.

תודה לכל מי שנענה לאורך השנים לקרוא, לכתוב, לשיר, לנגן, לעצב, לשזור זרים ולתת יד לכל עזרה.
אני מתנצלת מראש בפני רבים וטובים שלא ציינתי שמם בתודה
מירי (חי) בן יוסף

לאחר הטקס באמפי, התכנסו בחדר הזיכרון צעיריי הקיבוץ למפגש.

הזמנו את הצעירים שלנו (18-30), להתכנס במועדון, שהיה חדר-זיכרון, למפגש עם אמיר וייס ועם יובל עילם. 

כל אחד מהם סיפר את סיפורו האישי בלבנון. כמפקד, כאיש צוות וכאדם, שממשיך את חייו עם המשא האישי שחווה.

המפגש היה יוזמה של מירי חי בן יוסף וצוות יום הזיכרון, הארגון היה של איריס נעמני מועדת בנים, ונורית הספלד הנחתה. 

נכחו במפגש כ-40 צעירות צעירים וגם מבוגרים.  היה ערב מיוחד במינו.


לכתבה מ"במחנה" מרץ 2015 על גבורתו של סגן אמיר וייס


אמיר זכה בציון לשבח (צל"ש) על לחימתו וגבורתו במלחמת לבנון השנייה.

הכתבה - מתוך "אתר הגבורה".

















































































,