title
title
title
title
title
title
יום הזיכרון

יום הזיכרון / תמי רם
כשהייתי קטנה זה היה בעיקר לצחקק מכל המעברים האלה מנוח לדום, ומי מצליח לעמוד הכי מכובד בצפירה.
כשהייתי קצת גדולה יותר זה היה להתעסק במי משובץ לעמוד איתי על משמר הלפיד במרפסת של חדר האוכל, מי יתעלף בנשיאת הזרים בטקס, ומאיפה להתארגן על חולצה לבנה מכופתרת יותר מוצלחת מזאת של התורנויות של אמא בבית הארחה.
כשהייתי נערה ואהבתי אח שכול, פגשתי את העצב מקרוב, ראיתי כמה זה כמעט בלתי אפשרי להורים שכולים לקום כל בוקר מחדש ולהמשיך לנסות לחיות כאילו השמש עדין זורחת.
כשהייתי בצבא, בטקס בקיבוץ בכיתי פעם ראשונה, כי כמעט כולם על המסך היו בגילי, ולא יכולתי להפסיק לחשוב על הבנים מהכיתה, שמפוזרים כולם ביחידות קרביות נורא.
וככה, ככל שגדלתי, היום הזה נכנס יותר ויותר לבשר, וחברים חזקים פתאום חושפים שברים ומספרים בבכי על זיכרונות שלא משתחררים.
וההיגיון כבר הרבה פחות הגיוני, ואין באמת טוב כמו שאין באמת רע, והסיבות כבר לא סיבות ובעיקר אין שום נחמה.

ומאז שאני אמא,
ביום הזה כבר כמעט ואי אפשר לנשום.