title
title
title
title
title
title
אילן ישראלי ז"ל

אילן ישראלי ז"ל
במקומון שלנו הופיעה הודעה קטנה: אילן, אחיו של שלום ישראלי נפטר. ההלוויה התקיימה בצובה.
אילן היה בן דור הבנים השני של קיבוצנו. לזכותו אפשר לרשום את תחילת פיתוח ענף הנשירים, או נכון יותר, את הרחבתו – פריצה ממסגרת "הענף הזקן", שהיה נטוע בקרבת המשק, באזור בית האריזה הישן – מהחרובים ועד הכביש הראשי, שעבר ליד איילת.
אילן קיבל את ריכוז הענף, שכבר אז היה ענף מרכזי באיילת. היה הראשון מהדור השני, שקיבל את ריכוז הענף מידי דור ההורים.
תנאי העבודה היו קשים. אין עדיין טרקטורים, אין מכסחות, קוצרים בחרמשים, משקים בקווי אלומיניום המועברים משורה לשורה. את חוסר המיכון מחליף כוח אדם.
הצוות מונה כעשרים חברים וחלק חשוב בריכוז הענף הוא טיפול חברתי בצוות.
אילן הכניס שיטות מתקדמות יותר בעבודה, בהתאם לנתונים שהיו אז בשטח. על כל מהלך היה צריך להילחם במזכירות, להתחרות בענפי שדה נוספים, על אף שזה היה ענף חשוב בהכנסות הקיבוץ.
ובתנאים האלה, בלי רכבים לתנועה, הצליח אילן לצאת ממסגרת "הענף הזקן" ולטעת את השטחים הראשונים בחלקת "אכסנייה". זו הייתה הפריצה, שהביאה במשך השנים להרחבה המסיבית של ענף הנשירים.
כשחזרתי מהצבא ב-1959, סיפר לי אילן שהוא עומד להתחתן ולעבור לקיבוץ צובה, בעקבות ציפורה חברתו. החלפתי אותו בריכוז הענף, אך הוא לא ניתק עצמו מהמקום. כל ביקור באיילת, היה מסתובב איתי, נותן עצות ושמח להמשך פיתוח הענף.
בצובה היה מרכז ענף הנשירים והיה פעיל מאוד באירגון הענף באזור הרי יהודה ואחר כך גם באזור גוש עציון. היה מקובל ואהוד על הנוטעים באזור וגם במסגרות הארציות של אירגון מגדלי פירות ומועצת הפירות.
בתקופות שונות עבדתי ולמדתי איתו. סיימנו יחד את הפקולטה לחקלאות ברחובות. נסענו יחד לאירן ותורכיה בסיום הלימודים. חברים ללימודים כותבים עליו מילים טובות ורבים נשארו בקשר עמו, עד יומו האחרון.
גם כגימלאי המשיך לעבוד במטע ולאחר מכן, בנוי של קיבוצו.
על המשפחה עברה תקופה לא קלה. נדב, אחיהם של אילן ושלום, נפל עם מטוסו בתקופת מלחמת ההתשה בטיסת אימון, זמן קצר לפני חתונתו המתוכננת.
לבנו התאום קרא אילן, נדב, על שם אחיו. נדב נפל בלבנון. המשפחה בחרה להמשיך בחייה הפעילים ולא לשקוע באבלה.

רציתי לכתוב על בן איילת השחר, כדי שלא ייזכר ע"י הדורות הצעירים דרך מודעה קטנה ב"מקומי" שלנו.
ישנה פיסקה האומרת: "מי שאין לו היסטוריה, גם לא יהיה לו עתיד".
נזכור את בנינו אשר תרמו לקיום המקום היפה, בו אנו חיים כיום.
זהר בר-נץ